מולו,
שוב אני מול דף ריק מחפשת מילים לכתוב עליך, לכתוב אותך. אלוהים יודע כמה פעמים בשבעת החודשים האחרונים מצאתי את עצמי כותבת אותך. הפעם יום הזיכרון הגיע כשכל מה שאני מתפללת אליו הוא רגע של שיכחה, שנייה אחת לא לזכור שאתה אינך, שאתה חלל. איזו מילה זאת חלל, זה בור שחור ואימתני של האין שלך. כבר שבעה חודשים אני מנסה למלא את החלל הענק הזה שהשארת, מול הילדים, מול אנשים, מולך. שופכת פנימה זכרונות, מילים, תמונות אבל החלל שלך הוא אינסופי והניסיונות למלא אותו לא מתקרבים לדמותך החיה.
בדמותך שהפכה ציבורית מאז השבעה באוקטובר אתה מופיע במדים טקטיים, בתמונה רשמית עם דגל ישראל מאחוריך, וחצי חיוך על פנייך. אתה רנ״ג, לוחם ימ״מ, צלף. דווקא פה ביחידה שלך, הבית השני שלך על פניו (בפועל לרוב הראשון…)אני בוחרת לדבר על הדמות האחרת שלך, זאת הא- פורמלית, כי ביומיום שלך אתה הכי לא רשמי כזה. ביומיום אתה מולו שלי, אתה נחצ׳ה של החברים שלך ושל הצוות ביחידה, אתה נחמיאס של הצוות מדובדבן וחני של המשפחה שלך.
ביומיום אתה האיש עם החיוך, כולם מכירים את החיוך הזה שלך, חצי ערמומי וחצי מבוייש. אתה שטותניק בלתי נלאה שמשכיב את הילדים לישון, צועק שכבר עשר בלילה ולמה הם לא נרדמים ואז כשכולם במיטות, נכנס לחדר מכוסה בסדין ומבהיל אותם, ובאותה נשימה אומר לי-׳סליחה, זה היה חזק ממני׳ ונקרע מצחוק. רציתי להרוג אותך ברגעים האלה אז, ואני מוכנה להרוג היום כדי לחזור לרגע אחד כזה בדיוק.
אתה איש של ים וגלים, של סנובורד ושל טבע. מהאנשים שעומדים מול הטבע ולוקחים נשימה עמוקה כזאת, כאילו עכשיו אפשר לנשום באמת.
ביומיום אתה לא יכול לשבת דקה, נכנס הביתה וכבר יוצא החוצה לריצה או לוקח את הילדים ברגל ובאופניים, העיקר שמד הצעדים יתקדם לעבר 14 אלף צעדים ביום שהצבת לעצמך.
נעם, אלון, אורי ובר זכו בך בתור אבא שלהם. זאת הייתה זכייה קצרה, לחלקם קצרה מאוד אבל אני נאחזת בגאווה שלהם בך, ובמורשת שהשארת ומבטיחה שהיא תעבור אליהם, כולל האהבה למדינה, כולל הדאגה לבעלי חיים ואפילו כולל האהבה לכדורגל (בלי נדר).
אני מוצאת את עצמי כואבת עבור כל אחד מהם על רגעי ההחמצה, וכואב לי כל כך, החוסר שלך, הגעגוע אליך ברגעים הכי קטנים ופשוטים של החיים, איבדתי את החבר הכי טוב שלי מזה 17 שנים.
האין שלך כל כך נוכח בכל רגע, בכל ילד, בכל זיכרון ישן ובכל זיכרון חדש שנוצר. האין שלך שינה סדרי עולם, לא בטוחה שאתה מסתכל על יום הזיכרון הזה ומאמין מה קרה כאן.
מולו אני מקווה שפגשת שם למעלה את כולם; שהספקת לתת כייף לייטב שהצטרף רק עכשיו, שפגשת את שמונת האמיצים שנהרגו איתך בשבת השחורה הנוראית, ואתם מרימים שם יחד אימונים שרק אתם מצליחים לעמוד בהם, ועוד להנות מהם. מקווה שפגשת את נועם וחזרתם לישון מיטה ליד מיטה ולנהל שיחות נפש. מקווה שפגשת את כל החבר׳ה הטובים, הגיבורים והאמיצים ששרתו ביחידה מיום הקמתה, את חלקם לא זכית להכיר בעולם הזה, אבל אני בטוחה שיש לכם את החיבור הזה שלכם שהוא חוצה דורות.
תשמרו שם כולכם על כולנו פה למטה

נחצ'ה אחי,
אני לא כל כך יודע אם לפנות אליך או לאנשים שנמצאים פה?
לספר להם עליך או לשתף אותך במה שעבר עלי בשנה האחרונה.
בכל מקרה, אתה יודע שאני לא אוהב לדבר מול קהל, ובדרך כלל אוהב לשתף באמת רק אנשים שממש קרובים אלי, כמו שאתה מכיר.
ממש דפקת אותי אח...
אתה לא מבין כמה אתה חסר פה עם האופטימיות וההומור העצמי שלך.
ממש היה עוזר לי פה שנצחק עליך קצת יחד, במקום זה אני עומד ומקריא ואתה בכלל מקשיב?
אם היית פה בטח היית אומר לי "של, עזוב שטויות, מי ישמע אזכרה, לך לים, יש גלים היום, אני גם ככה לא מקשיב..."
בשנה האחרונה למדתי כמה משמעותי היית בחיים לכל כך הרבה אנשים, החברים מהצבא, מהעבודה, המשפחות של טל ושלך ולנו החברים מהבית.
רואים את זה ממש ברור בשנה האחרונה, כשכולם כל כך הרבה סביב טל והילדים, מנסים לעזור בכל מה שאפשר.
חשוב שתדע שהחברים נמצאים כאן לכל מה שצריך, לדאוג לילדים אם צריך, להקים עמותה, לארגן ריצה, לעזור בסרט או בערב שירה.
כולם כל כך אוהבים ומתגעגעים.
המשפחות שלכם עוטפות בכזו אהבה ועזרה את טל בכל מה שצריכה, כי לגדל ארבע ילדים ולנהל את הבית לבד זה חתיכת עניין (ותדע שיש לך חתיכת חוב פתוח עם בועז ורונית...).
אבל הכי חשוב שתדע שלנועם, אלון (שכל כך מזכיר אותך), אוריקי ובר, יש אמא מדהימה שדואגת להם כמו שישה אנשים, בצורה שמדהימה אותי בכל פעם מחדש כשאנחנו מדברים. אתה לא היית מצליח להתמודד אם מה שהיא עברה בשנה האחרונה בצורה כל כך מרשימה (גילוי נאות, גם אני לא הייתי מצליח).
ולי... לי אחי חסר הצחוק, בעיקר הצחוק שלך, הצחוק האופטימי והקליל, זה שיודע להשכיח ברגע אחד הכל.
אוהב אותך אחי וממש מתגעגע.

אבוש האבא הכי טוב בעולם, כמו שאתה שמור לי בטלפון…
אתה לא מבין כמה אני מודה לך, אלו היו העשר שנים הכי טובות בחיי, אני אוהבת הכי בעולם וכל הדברים שעשינו ביחד יהיו חסרים לי מאוד כמו חמש שלוש אחד ואיך תמיד אמרת ״כשתהיי גדולה נגלוש יחד״ אבל… זה כבר לא יקרה.
יש פעמים שאני שוכחת מה קרה נגיד בשדה תעופה חשבתי ׳למה צריך להזמין מונית, אבא יכול להסיע אותנו׳ וכשאמא מדברת בטלפון יש פעמים שאני חושבת ׳אולי זה אבא׳ אבל שנייה אחרי אני נזכרת.
בשבעה היו כאן מלא אנשים וכולם היו עצובים ובחוץ יש שלטים ׳ביחד ננצח׳ כנראה שלא כולם יודעים שבסוף שני הצדדים מפסידים.
אני לא יודעת אם אמא יודעת אבל אני ואתה כבר תכננו את הבת מצווה שלי. התוכנית הייתה ארוע קטן, דומה לשל פלג, ציליות בגינה, אוכל שאני אבחר ופעילות נחמדה ואני אעשה את זה כמו שתכננו אבל זה לא יהיה אותו הדבר בלעדייך.
כולם אומרים לי שהיית גיבור. אני זוכרת שממש התלהבתי שאתה בימ״מ ואהבתי להיות ביחידה ועשית לנו מסלולים ופתאום אני חושבת למה לא יכולת להיות וטרינר.
אז אבא אני אוהבת אותך הכי בעולם ואני יודעת שגם אתה אותי ואני גם יודעת שאתה עכשיו שומע אותי ובוכה אז אל תבכה כי אני יודעת שאתה מסתכל עלי ושומר עלי לאורך כל הדרך ❤️